אז מי אני ולמה הבלוג הזה

בעברי הייתי מנהל התקשורת השיווקית של אקו"ם. הצוות שלי כלל מעל עשרה אנשים בתחומים שונים ואת ניהול בית היוצר בנמל תל אביב. בשאר הזמן אני לימדתי נינג'יצו, ניגנתי בלוז (וחיות אחרות) וצילמתי קצת. חלק גדול מהוידאו שצילמתי הגיע לערוץ היוטיוב שלי וחלק לערוצים אחרים. אם אני לא עשיתי אחד מהדברים האלה, אז אני או ישן, או במילואים.

העבודה שלי

בגדול, אחת ההנאות הגדולות שלי בחיים, היא העבודה שלי. השותפות בפרוייקטים אדירים כמו בית היוצר, שבוע הספר, הזירה הבינלאומית של זכויות היוצרים, נוכחות האינטרנט שלנו (אתר אקו"ם, אתר בית היוצר) וערוץ היוטיוב המלא ביצירה ישראלית מקורית הם רק חלק קטן מההנאה שאני שואב. החלק הארי שייך לאנשים איתם אני עובד, שהם כבר חברים (וגם מוכנים לסבול את צורת העבודה המשונה שלי). בשנת 2013 נבחרתי ליו"ר ועדת התקשורת של CISAC, ארגון הגג של זכויות היוצרים העולמי למשך כ-4 שנים. במסגרת התפקיד הזה הייתי מעורב בפעילות ההסברתית והאסטרטגית של גופי זכויות היוצרים בעולם.בשנת 2018 יצאתי לדרך עצמאית והקמתי חברה שעוסקת בשידורים חיים, צילום וידאו מולטיקאם, ניתוב ועריכה. בנוסף המשכתי לתת ייעוץ לגופי מוזיקה וטכנולוגיה בנושאים הרלוונטים לזכויות יוצרים.

אז אני גם מנגן

פעם הייתי מוזיקאי. הסיבה שאני אומר את זה היא שאיכשהו במהלך השנים פתחתי פער של יותר מ-15 שנה שלא נגעתי בכלי נגינה. אף כלי. הייתי תלמיד של סטיב הורנשטיין, אהרון חנקין, נועם דויד ואפילו קצת של ג'רי גרבל. ניגנתי בלינקולן סנטר, ניו יורק ב-92'. כתיכוניסט השתתפתי לא אחת בפרוייקטים של מתא"ן, שם הכרתי לראשונה את גיא דגן. ניגנתי קבוע בג'אמים של פרגוד בימי שישי בירושלים. פה ושם יצא לי לנגן תפקידים קטנים באלבומים, להתמחות בהקלטת מופעים חיים של מוזיקה קלאסית, ללמד סדנה של בניית כלי נגינה וכתיבת מוזיקה מודרנית (ולקבל עליה פרס משר החינוך). היום אני מחלק את זמן המוזיקה שלי בין נגינה על גיטרה לנגינה על קחון.

אמנויות לחימה

כבר בתיכון נגעתי בתחום, אך הצלילה הראשונה שלי לתחום קרתה כשניהלתי בי"ס למוזיקה בכפר בתיה, רעננה. אני לימדתי מוזיקה ובצד השני של הכפר, דרורי טל לימד את התיכוניסטים הגנה עצמית. לקצר את הסיפור, הוא ואני "החלפנו מתכונים" ואני נדבקתי. כמה שנים אחר כך, הוא שולח אותי ללמוד אצל אחד אילן גטניו. מסתבר שאילן הוא אחד המורים הותיקים בתחום ומהבכירים שבהם. תקופת הלימוד אצלו היתה מלאה בתובנות וידע. נשארתי ללמוד שנים. במהלך הזמן עשיתי את הקפיצה מתלמיד למדריך והלכתי ללמוד בוינגייט כדי לקבל הסמכה רשמית. בעזרתו של דרורי וחבר נוסף, התחלתי ללמד בבי"ס ללוחמה בטרור והסמכתי מאבטחים, שומרי ראש, חוקרים ובעלי תפקידים נוספים. בעידודו של אילן גם פתחתי קבוצה בימי שישי וקראתי לה שידוג'ו (דוג'ו של ימי שישי). במסגרת הקבוצה השתדלתי לשמור על המורשת, הידע ורוח הדברים שקיבלתי משני המורים, דרורי ואילן. למרות השוני הרב, הגישות השונות משלימות אחת את השניה וחיות אצלי בשלום ואני חושב גם אצל התלמידים שלי. כיום אני מחזיק בתעודת מדריך ודאן 6 מיפאן.

עולם המילואים

לאחר תפקיד מג"ד חילוץ והצלה, תעסוקה מבצעית ואימונים עם הגדוד, עברתי להיות מפקד מרכז אוכלוסיה של מחוז דרום בפיקוד העורף. זו הסיבה שבשנים מסויימות הוקפצתי בצו 8 יותר מאנשי סיירת מטכ"ל.
כמג"ד עשיתי כמות מפלצתית של ימי מילואים (משהו כמו 90-120 יום בשנה).

בוייאריסט

למדתי בפנימיית בויאר בין השנים 86' ל-92'. מכיתה ז' ועד י"ב  – תקופה מעולה בחיי, למדתי המון, גדלתי טוב והגעתי לצבא ולחיים, מוכן מתמיד.

ומה לגבי הבלוג?

טוב, כבר היה לי בלוג, עד שהאקרים טורקים התעללו בו ודי הרסו אותו. לקח זמן עד שהחלטתי לחזור בכוחות מחודשים ולהעלות את הבלוג הזה. אני עדיין מנסה להציל חלק מהדברים שכתבתי אז כדי להעלות שוב פה, כסוג של ארכיון. הסיבה שבכלל פתחתי את הבלוג היתה שרציתי סביבה קצת פחות הומה מפייסבוק וקצת יותר סגורה מתפוז. מקום שאני יכול לאסוף את ההתייחסויות שלי לעולם ושלא ילכו לאיבוד ברעש הלבן של האינטרנט הגדול. מקום שאחרים יכולים קצת לקרוא אותי. אם בא להם.

ולגבי העבר היותר רחוק:

כן, עבדתי במוסך למזגני רכב, חילקתי עלונים במשך חודשיים, 13 ק"מ הליכה כל יום והייתי גם בהייטק (ראש תחום מדיה). בלי שום קשר, הקמתי וניהלתי את ביה"ס למוסיקה של רשת אמי"ת ברעננה, הייתי קצין במג"ב בקבע, הייתי חבר בבוג'ינקאן ובאגודת הייאידו, ובאגודת העיתונאים, נושא דרגת פקד משטרתית (בדימוס) וסא"ל של צה"ל (במילואים). עד כאן להפעם.