הבלוג של גריידי עניינים מפה ומשם
דאגלס רוברט סטיוארט באדר נולד בלונדון ב-10 בפברואר 1910. אביו פרדריק היה מהנדס עירוני וכשדאגלס היה בן כמה חודשים נסעו הוא ואשתו לעבוד בהודו. הם חשבו שהאקלים החם של הודו לא יתאים לגילו הרך של דאגלס הקטן ולכן השאירו אותו באנגליה עד שהיה בן שנתיים. המשפחה חזרה לאנגליה ב-1913, כאשר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצטרף פרדריק באדר לצבא הבריטי ועבר לצרפת. זו היתה הפעם האחרונה בה ראה דאגלס את אביו. פרדריק נפטר מסיבוך רפואי לאחר פגיעת רסיס בגופו.
אימו, ג'סי, נישאה שוב, אך דאגלס העביר את רוב זמנו אצל דודתו, הייזל באדר ובעלה, סגן סיריל בורג' שהיה שליש בביה"ס לטיסה של חיל האויר המלכותי. דרך מערכת יחסים זו, גילה דאגלס את אהבתו העזה למטוסים וטיסה, אהבה שתימשך כל ימי חייו. הוא היה ספורטאי מצטיין בבית ספרו באוקספורד ולאחר שהפך לצוער בקורנוול, ייצג את הקולג' באיגרוף, קריקט, הוקי ורוגבי. הישגיו האקדמיים לעומת זאת, לא היו מזהירים והוא הגיע רק למקום השני במעמד הענקת חרב הכבוד של המכללה. אחד הסטודנטים אמר עליו: "בשבילנו, באדר הוא סוג של אל, המשחק בכל משחק אפשרי ושחקן מצטיין בכל קבוצה". הוא הוזמן להצטרף לחיל האויר המלכותי בשנת 1930.
באדר היה טייס מחונן וזכה למקום של כבוד ברביעיית האירובטיקה של הטייסת כשזכה בתצוגת הראווה בשנת 1931. הוא היה חסר פחד לחלוטין ודחף את מטוסו הדו-כנפי קצת מעבר לקצה ב-14 בדצמבר של אותה השנה. בעת שהתרברב בפני חבריו בגילגולים נמוכים במיוחד, קצה הכנף של מטוסו נגע באדמה והוא התרסק מיד, כשהוא נפצע קשה בשתי רגליו. הרופא, דוקטור לאונרד ג'ויס, נאלץ לקטוע את שתיהן, הימנית מעל לברך והשמאלית מתחתיה.
אף אחד לא ציפה שבאדר בן ה-21 ישרוד את הניתוח אך היה לו רצון עז לחיות ואופי זועם. הוא החל את מסע השיקום המפרך בביה"ח הצבאי באוקסבריג', שם פגש את אהבת חייו, ת'למה אדוארדס והתחתן עימה בשנת 1935. באדר קיבל שתי רגליים מלאכותיות ממתכת (פרוטזות) והיה צריך ללמוד להשתמש בהן, יחד עם הצמחת יבלות על הגדמים. השיקום של רגל ימין היה קשה במיוחד בשל הצירים שדרשו שיווי משקל מורכב והתמדה. נאמר לו שהוא יצטרך להשתמש בקביים על מנת לסייע בשיקומו ושיתרגל אליהם כי הוא לא יוכל ללכת בלעדיהם לעולם. באדר השיב: "להיפך, אני לעולם לא אלך איתם" ומעולם לא השתמש בהם. הוא סמך על הרפלקסים, הקואורדינציה וכח הרצון שלו. כעת חייו השתנו לתמיד. מאוחר יותר כתב באדר ביומנו על שאירע במילים האלה: "התרסקתי בשעשיתי סיבובים נמוכים קרוב לקרקע. הופעה גרועה.
לאחר ששוחרר מחיל האויר המלכותי החל לעבוד בחברת דלק אסייתית ומכיוון שלא יכל יותר לטוס, הסתפק בנסיעה מטורפת ברכב ספורט שהותאם במיוחד עבורו . מעט ידע עד כמה הולכים חייו להשתנות.
כאשר פרצה מחלמת העולם השניה בשנת 1939, ניסה דאגלס מיד להתגייס מחדש לחיל האויר. בקשתו נדחתה בתחילה, בטענה שאין דבר וחצי דבר בתקנות המלך שמאפשרות לאדם במצבו לטוס. על כך השיב מיד שאין דבר וחצי דבר בתקנות המלך שאוסר עליו לטוס. בתמיכת חבריו הטייסים, במיוחד אלו שהכירו אותו לפני הפציעה ומתוקף העובדה שאנגליה היתה זקוקה נואשות לטייסים, צורף באדר מחדש לחיל האויר והוצב בטייסת 222 כמפקד. בתפקיד זה חזר לטוס ואף ביצע את ההפלה הראשונה שלו . הישג זה קידם אותו לפיקוד על הטייסת ה'קנדית' 242.
טייסת זו ספגה אבידות קשות כשחצי מטייסיה כבר נהרגו בקרב והיתה עם מורל נמוך במיוחד. ברגלי המתכת הללו, סברו הטייסים שבאדר יפקד עליהם מאחורי השולחן. אך הוא, בדרכו המיוחדת התחיל את תפקידו בהדגמת פעלולים אויריים שארכה שעה. הוא היה האדם הנכון להחזיר ליחידה את בטחונה עם עקשנותו המוזרה ומנהיגותו הכריזמטית. מההתחלה, הוא אימן אותם בשיטת הטיס היחודית שלו, מתעלם מהטקטיקטת הנהוגות בחיל האויר, ולמעשה, בדיעבד, טקטיקות יחודיות אלה הוכיחו עצמן אין ספור פעמים במהלך המלחמה ואף אומצו מאוחר יותר על ידי חיל האויר המלכותי.
תחת פיקודו של באדר, נלחמה טייסת 242 נגד גלי המטוסים הגרמניים של אוגוסט 1940 והפילה 12 מטוסים בשעה אחת. הטייסים תחת פיקודו המשיכו לטוס 3-4 גיחות ביום, או עד שהמטוסים לא יכלו יותר. באדר עצמו היה אחראי להפלה של 22.5 מטוסי אוייב (החצי, אם אתם שואלים, זה מטוס שהוא וחברו ירו בו יחד והחליטו לחלוק בקרדיט). סך ההפלות שלו דירג אותו במקום החמישי בחיל האויר המלכותי. הוא קיבל את עיטור הצלב המלכותי וצל"ש על אומץ לב ומנהיגות. הוא מילא תפקיד מפתח בשדרוג טקטיקות הליחמה באויר, הן של חיל האויר הבריטי והן של הארצות הברית. בטיסה חזרה ממשימות נהג באדר לפתוח את חופת המטוס תוך כדי טיסה ולהדליק את מקטרתו, כשהסטיק מוחזק בין ברך המתכת לברך הטובה. טייסים אחרים שראו זאת מיהרו להתרחק ממנו במקרה שיתפוצץ עם אדי הדלק.
בשנת 1941 במהלך התנגשות אוירית עם מטוס גרמני מעל צרפת, נתלש זנב המטוס והוא החל ליפול לעבר הקרקע. באדר הצליח לפתוח את החופה ולצאת מתא הטייס אל תוך הרוח כדי לצנוח. רגלו הימנית הסתבכה בגוף המטוס והוא מצא עצמו מוסמר אליו מבלי יכולת להתנתק, נאבק ונלחם ברגל המתכת שלו, שלא תיקח אותו אל מותו יחד עם המטוס. בסופו של דבר נקרעה אחת מרצועות העור שהחזיקו את הרגל למקומה והיא השתחררה ועפה דרך שרוול המכנסיים, בכך מאפשרת לו להינתק סופית מהמטוס ולצנוח בביטחה אל עבר שטח האויב.
תחת השבי הגרמני, ביקש באדר להודיע לאנגלים שישלחו רגל ימין חליפית במקום זו שהתרסקה עם המטוס. בצעד מעורר פליאה הסכימו הגרמנים להעביר את המסר ולאחר זמן מה הצניחו הבריטים רגל חליפית עבורו בתוך מיכל באחת מגיחות ההפצצה שלהם.
ביום לשמחרת הרים ראש הממשלה, "הבולדוג", צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו טלפון לאייר מרשל שולטו, שאישר את כל המבצע, והעיר לו: "אני קורא בעיתונים שאתה מתרועע עם האוייב, מצניח פרוטזות לחייל שלנו, שבוי בשטח האוייב." על כך השיב לו מייד שולטו – "על הדרך הפלנו גם 11 מטוסי אוייב, אני מקווה שזה שווה את זה בשבילך.". צ'רצ'יל נהם וניתק את השיחה כשסקרנותו באה על סיפוקה.
הרגל ניזוקה מעט בנחיתה, אך הגרמנים תיקנו את הנזק והעבירו את הרגל לבאדר שהוחזק באותה העת בבית החולים. הם לא לגמרי הבינו את גודל הטעות שלהם. הוא חיזק אותה למקומה על גדם ימין וכשלא שמו לב, יצא החוצה בהליכה רגילה מבית החולים בניסיון לברוח. הוא כמובן נתפס, אך המשיך לשמור על רוח טובה וחתרנית במחנות השבויים אליהם הועבר, מקבל כבוד רב בכל מקום. כל האסירים הבינו שניסיונות בריחה מרובים יגרמו לאוייב לשים יותר חיילים שישמרו עליהם. חיילים שבמקום להיות בחזית ולנסות להרוג חיילים בריטים, יהיו מנוטרלים במחנות. בסופו של דבר, כשנמאס לגרמנים ממנו, החליטו להעבירו לטירת קולדיץ, שהיתה אמורה להיות 'חסינת בריחות'.
יותר מ-300 ניסיונות בריחה בוצעו בטירה במשך 5 שנים, מתוכם רק 31 מוצלחים. באדר ניסה לברוח כל כך הרבה פעמים עד השגרמנים נאלצו לקחת חזרה את רגליו המלאכותיות. זעקה גדולה קמה על כך ובושת הגרמנים גרמה להם להחזיר לו אותן. באדר מיד ניסה שוב לברוח ונתפס שוב בידי הגרמנים. הוא עדיין היה בטירת קולדיץ כשהאמריקנים שיחררו את המחנה. לאחר השחרור חזר לאנגליה והתמנה לראש להק. משנסתיימה המלחמה לא ראה באדר טעם להשאר בצבא בעיתות שלום והצטרף למחלקה האוירית בחברה אזרחית בשם SHELL OIL. בתפקיד שכלל הטבה חשובה עבורו – מטוס משל עצמו.
באדר אסף כספים ותרומות וסייע להגברת המודעות לאנשים עם מוגבלויות כשהוא טס בכל העולם ומבקר בבתי חולים לפצועי מלחמה נותן השראה בסיפור חייו וכח הרצון שלו. יום אחד ב-1955 הוא הלך לדבר בפני תלמידי ביה"ס הישן שלו באוקספורד. תלמיד בן 15 ראה את ראש הלהק באדר נכנס בצעדי הליכתו האופיינית בשער ביה"ס. באדר נשא תיקים והיה זה יום חם מאוד. התלמיד רץ אליו והציע את עזרתו בנשיאת התיקים. התגובה של באדר אליו היתה 'תסתלק מכאן' ("!BUGGER OFF") בטון כועס. המנהל פגש לאחר מכן את התלמיד ואמר לו: "עשית נכון כשהצעת לו עזרה. אבל מפקד הלהק באדר לא יתן שיעזרו לו. הוא רואה את נשיאת תיקיו ביום חמסין כאתגר"
באדר תמיד היה בעל אופי דוקרני וקשה אך אומץ ליבו ועקשנותו היו לאגדה עוד בחייו.
הוא נפטר בשנת 1982 אך סיפורו עדיין מהווה השראה.
