הבלוג של גריידי עניינים מפה ומשם
מאמרים קשורים
אלה הן התובנות שלי על הדיון עתיק היומין – "כמה אמיתי זה אמור להיות" בו עוסק לא אחת המדריך לאמנויות הלחימה בבואו לתכנן אימון.
מעבר לחלק המובן מאליו של בטיחות באימון, שנעסוק בו מאוחר יותר, אני אישית עוסק במהי המהות אותה אני מנסה להעביר? האם זו אמנות? האם זו לחימה? ואיך לעזזאל שתי המילים הללו מתחברות יחד למשהו שהוא "גם וגם"? אז הכללים שלי באימון הם כאלה:
- אין שימוש במגינים מעבר למגן שיניים וכפפות קנפו/איגרוף.
- באימונים רגילים עובדים עם כלי עץ/גומי ודומיהם.
- בעבודה עצמית, ברגע שהתלמיד ברמה שאימון עצמי תורם ולא מזיק (כמו קיבוע של תנועות לא נכונות), אפשר לעבוד עם נשק חי.
- באמונים מיוחדים כאשר התלמידים מתאמנים לבד או מול יריב, בקצב איטי, טכני להכרה של התנועה ושל התחושה של עבודה עם כלי מסוכן – עובדים עם נשק חי.
- אימוני קרבות בהם "הכל מותר" אך עצמת הפעילות נשלטת ומונחית על ידי בהתאם למה שאני רואה וחש באימון.
מה זה נשק חי? כל כלי נשק בצורתו הטבעית, מהחומרים המקוריים מהם נבנה, חד, פעיל ויכול לסכן חיים. לגבי אקדחים, הכל נכון, להוציא את עניין התחמושת. לגבי בני אדם, אותו הדבר.
מה זה נותן?
הרבה דברים:
הראשון הוא ביטחון.
הביטחון לא להיתקל בפעם הראשונה בדברים לא צפויים, בסיטואציה שהרוב בה ממילא לא צפוי. כל מי שהחזיק להב חי יודע מצויין את ההבדל בתחושה, במשקל, באיזון ובהלך הרוח בינו לבין כלי מעץ או מגומי.
הדבר השני הוא הסיכון העצמי
זה לא פשוט להבין את הדרך לעבוד עם כלי הנשק בלי לפצוע את עצמך. יש דברים שלא לוקחים בחשבון כשעובדים עם כלי אינרטי. הוא לא חותך או שורט וכשהוא עף מהיד או נופל על הרגל לא קרה כלום. בפועל כל שגיאה בכלי הנשק החי היא סכנת חיים. סכנה זו קיימת גם על המזרן, אך מטבע הדברים, כפי שכתבתי קודם, האימון נעשה באיטיות, במרחק ממתאמנים אחרים ועם תשומת לב מלאה של המדריך והתלמידים.
הדבר השלישי, יותר קשור ל"אוקה", המתאמן השני, שעומד מול הסכין.
הוא צריך להפנים שלהב חי הוא להב חותך, בטח כשמצפים ממנו לבצע טכניקת נגד. נגד סכין, נגד חרב, מקל, לא משנה מה, זה אחרת לגמרי. התוצאה של אי היכרות עם הלחץ החדש הזה, עלולה לגרום לקיפאון בשעת אמת. הדבר בולט במיוחד בעבודה עם אקדחים. למרות שהם פרוקים מתחמושת ועם תותב צבעוני שמדגיש עובדה זו, כל מתאמן יגיד שהתחושה לעמוד מול קנה פעור של אקדח אמיתי היא תחושה קשה שאינה מיתרגמת כשמחזיקים כלי מפלסטיק, גומי או עץ.
יש להבין שהסיכון הוא רב, גם על המזרן. גם תחת פיקוח יכולות לקרות תקלות. לכן יש לנהל את הסיכונים היטב, להיות קשוב ליכולת התלמיד להתמודד עם האתגר. אף אחד לא אמר שכולם יכולים לעשות את זה בכל שלב באימונים. וכלל הברזל של המדריך הוא:
"כאשר יש ספק – אין ספק."
