כל האמת על דודו פארוק

טוב, אז אין דבר כזה "האמת " על דודו פארוק. בשיא תקופת הפייק, בזמן שכל העולם עובר מטהמורפוזה של מהי אמת, מהי מציאות וההבנה העכשיוית שאין אמת אחת, אין מציאות אחת וזה הכל עניין של פרספקטיבה ואינדבידואל, מפציע דודו פארוק ונופל לידינו כפרי בשל (כמעט בשל, נגיע לזה תיכף)

את האייטם הזה אני כותב אחרי אינספור שיחות עם מוזיקאים ואוהבי מוזיקה, סקרני דודו פארוק ושונאי התופעה. נכחתי בשתי ההופעות הגדולות (האנגר11 ובארבי), שתיהן היו מלאות בקהל פעיל שמכיר את המילים של כל השירים. אני אישית לא שוחחתי עם דודו, לא מכיר אותו וגם לא דחוף לי להכיר. ברור לי לחלוטין שאת המשמעות למוזיקה, אנחנו המאזינים נותנים. פחות מעניין אותנו הסיבות של האמן והמשמעות שהוא יצק. הקליפים בכתבה הזו מההופעה בבארבי צולמו על ידי ואני כבר מתנצל על הסאונד מהמיקרופון הקטן של המצלמה.

נפתח דווקא קטע הסיום מההופעה. במהלכו, חדי העין יוכלו להבחין בבאסיסט שאול לוריא שירד לנגן מתוך הקהל ובאחד המעריצים, שהצליח להתגנב לבמה כדי לזנק על שאול ושאר הקהל במין CROWD SURFING לא ברור, הדברים האלה אף פעם לא נגמרים טוב….
(מומלץ לצפות ב-4K, אם יש לכם את רוחב הפס)

האמת

זה לא מפתיע שאת הקהל, ה"אמת" לא מעניינת. הקהל כמו תמיד מתנהג כמו קהל ומתעניין במה שמעניין אותו. כאנשים שעובדים בתעשייה הזו, זה מצחיק כמעט, כמה אנחנו מתעלמים משאלת ההנאה וישר עוברים לשאלת "האם זה טוב"? האם זה טוב מספיק בשבילנו. והתשובה היא שגם זה לא מעניין. דודו פארוק הוכיח פעם אחר פעם שהוא יודע לספק את הסחורה ויש מי שרוצה לשמוע ולראות. בין אם מדובר בהופעה לקהל של מעל גיל 18 – הוא מילא את האנגר 11 בלי בעיה, ובין אם מדובר בקהל ללא הגבלת גיל – הוא מילא את הבארבי. בשתי ההופעות נכחתי בעצמי ונהניתי מכל רגע. מוזיקלתי המופע מעולה, מופק היטב ומנצל טוב את המדיום של הופעה חיה. אין ספק שהמעבר מחממת האולפן אל תוך ההופעות החיות עשה רק טוב למוזיקה.

החימום

כיאה לאוונגארד שהוא, בחר דודו במופע חימום לא אפוי, בוסרי, על גבול המוזר מאוד, של הצמד "הכפית המעופפת" (ג'ני בן תורה, אבימור קינן). הן לא כוס התה של כל אחד או אפילו לא הכפית, אבל איכשהו, במופע שגם ככה רובו מחזיק אותך על הבהונות, זה הגיוני. מאוחר יותר כשחיפשתי חומרים עליהן באינטרנט נתקלתי בגרסאות מגניבות שהן עשו לשירים של דודו והבנתי יותר את ההקשר.

ההרכב

כשהמופע המרכזי מתחיל, הכלים הכבדים עולים לבמה. להקת המטאל "קין והבל 90210" של שאול לוריא, איתמר לוי ויונתן השילוני נבחרו ללוות את דודו פארוק והשילוב הזה עובד מצויין. שכבות של דיסטורשן מחוספס אך מנומס, באסים איתנים ותופים שיושבים טוב, הם בדיוק מה שצריך כדי לערבב קצת את הטראפ של פארוק למיקס שיושב טוב באוזן. אם יש לי תלונה אחת על המופע, היא תהיה להרכב הליווי והיא תכלול שתי מילים: חלאס לחשבן. במקום שדודו ישבור איזה כלי ימתיכוני עייף בסוף ההופעה (ראו וידאו ראשון), מה שחסר לי זה אש על הבמה, תופים שנופלים ונגנים שרוקדים פוגו מוזיקלי עם עצמם ועם הקהל. בקיצור, הייתי מעלה קצת את הטמפרטורה על הבמה.

למרות הניגודיות, יש גם קצת קוים משיקים בין פארוק להרכב. שני הצדדים מהלכים על קצוות, ואוהבים לעשות קליפים טראשיים ומינימליסטיים, בעיקר שאול, שניתן לראות עבודות שלו ברחבי האינטרנט, הנה למשל:

אז למה יש כל כך הרבה ביקורת?

קיים הרושם שהביקורת על דודו פארוק היא מקצה לקצה של המפה הישראלית. אנשים אוהבים לשנוא את פארוק ולהיות מאוד ורבליים בקשר לזה. קיתונות של טקסט נשפכו ועדיין נשפכים ברשתות החברתיות על המוזיקה, על המסר, על ההגשה ועל הפרובוקציה. הנה כמה דוגמאות:

גזען, משפיל נשים, חיקוי מוגזם ומעליב, מנכס תרבות לא שלו, פוגעני ומחפצן, סקסיסט, בוסר וגימיק.

אין ספק שיש אמת בכל הביקורות האלה, אבל אין היום אמת וזה לא מעניין ממש את אף אחד, מלבד המבקרים, שלא ממש נספרים בקהל היעד של פארוק. הקהל שמצביע ברגליים ובא, מחפש בידור, מחפש ליהנות בלי רגשות אשם, כמה שיותר חזק, כמה שיותר מהר. ודודו מספק את הסחורה. ההופעות שלו מגיעות לשיא של עוצמה מאוד קרוב להתחלה ורק מטפסות משם.

אז מה הקטע עם הבוסר?

זה לא קשה לשים לב שדודו פארוק נמצא בתחילת הדרך. הוא התחיל בדיוק לפני שתי דקות והוא התחיל חזק. הוא ממלא אולמות, הוא דוחף את המעטפת והוא כבר רשם לעצמו כמה הישגים קופתיים מרשימים שאמנים וותיקים יותר ומרכזיים יותר מתקשים להשיג. צריך עדיין לקחת בחשבון שיש מקום לניסיון ולשעות מנוע על הבמה. כמו תמיד בתופעות כאלה, חובת ההוכחה היא עליו, מה יקרה בהמשך, איזה שיאים חדשים יישברו ובאיזה מקומות הוא יעמיק ויתפתח, נראה לי שעדיין מוקדים מדי להסיק אבל יש סקרנות ולפחות אני באופן אישי כבר מחכה לדברים הבאים.

אפשר לבדוק גם את

מופע מחול אנדרטה בתנועה

אנדרטה בתנועה – בנשימה עצורה

ונדמה, שהיצירה הזו עונה בעצמה על השאלה "למה צריך אמנות?". שאלה זו עולה לא אחת, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *