הבלוג של גריידי עניינים מפה ומשם
בשנת 2012 נחקק בישראל חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, המכונה חוק הפוטושופ. עיקר החוק הוא הגבלת משקל הדוגמנים למינימום הבריא, לפי טבלת ה-BMI. אבל אנחנו נעסוק בסעיף אחר של החוק ובהשלכות שלו – הסיבה המרכזית לכינויו "חוק הפוטושופ".
החוק מחייב הצהרה כתובה על גבי הפרסומת (בשטח של 7% ומעלה) שנעשה שימוש בפוטושופ. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל כמו בהרבה מקרים, כאן גם נגמר הטוב ומתחיל הרע. חוסר משווע באכיפה והתעלמות כמעט מוחלטת מכל הנוגעים בדבר מלמד אותנו שלא חל שינוי משמעותי בפרסומות שאנחנו רואים, והמודלים שלנו עדין מרוטשים מפוטושופ ללא רחם, ללא הודעה ובצורה שממשיכה לדרדר את מודל היופי אל עבר שידפון לא חולני ולא מציאותי.
נשים שנחשפות לפרסומים האלה, אבל גם ילדות ונערות מתבגרות, נאלצון לבחון את גופן אל מול מודלים בלתי אפשריים אלה ולהבין בעל כרחן שהן צריכות להתאים את עצמן. זאת מבלי לדעת שעל התמונה עבדו כל כך הרבה, עד כדי שהפכה לפלסטלינה, ציור מנוזל שמזכיר באופן רופף ביותר את מה שמולם במקור. אז בואו נדבר על הנזלת:
חברת אדובי הוותיקה, יצאה לראשונה עם תוכנת הפוטושופ ב-1987, מאז היא שולטת בשוק עיבוד התמונה. היא גם פיתחה כלי שנקרא LIQUIFY, או "מנזל" – הופך מוצק לנוזל שניתן לעצבו באופן חופשי. וזה הכלי שתעשיית הדוגמנות חיכתה לו שנים. ההסתערות לא איחרה לבוא, וטונות של דוגמניות מרוטשות בקבלנות באמצעות הכלי הזה.
אז לאלה מאיתנו שלא לגמרי מבינים על מה מדובר בדיוק, הנה הסבר ללא מילים
אז עכשיו שאנחנו מבינים במה מדובר, אנחנו גם מבינים את הקלות של הביצוע ואת עומק החשיפה של הילדים של כולנו לזה. כשהבעיה כמובן היא חוסר היכולת של הילדים (ובמקרה הזה גם המבוגרים) להבין מה מזה מציאותי ומה מזה הוא לא. מעבר לדימוי הגוף והדימוי העצמי שנפגעים, עד לכדי תחושת כיעור ודיכאון, נוצר עבורינו על ידי המפרסם, אידיאל יופי של רזון קיצוני. אידיאל שהשאיפה אליו עלולה להביא לפגיעה עצמית.
הממ"מ (מרכז המידע הממשלתי) חקר ומצא שכ-1500 בני נוער לוקים בהפרעות אכילה מדי שנה, מהם 200 מסתיימים במוות. 30% מהנערות בישראל שואפות לגוף רזה, ורובן מנסות להגיע למטרתן ללא כל הדרכה רפואית. בגילאי 11-13, אחוז הנערות הישראליות שמנסות לרזות גבוה בכל קנה מידה עולמי. שני שלישים מהחולים והחולות צפויים לסבול מהפרעות האכילה במשך שנים רבות, אפילו כל חייהם.
חשוב לציין שקיימת גם קיצוניות לצד השני, כאשר מחקרים שנערכו בבריטניה מראים שנוער שצופה בפרסומות מעל 3 שעות ביום, צפוי לאכול ג'אנק פוד פי 2.7 מנוער שאינו צופה בפרסומות. אז אם אנחנו לומדים מזה משהו, הוא שהפרסומות אכן עובדות ומשנות את הרגלי החיים שלנו כצרכנים. "המומחים ציינו כי לפרסום יש תרומה מכריעה לעיצוב הרגלי תזונה מזיקים בקרב ילדים והדגישו כי יש להחמיר את התקנות הקיימות ולאמץ תפיסה שתתן מענה להגבלת הפרסום בכל אמצעי המדיה ולא רק בערוצי הטלוויזיה".
בשנת 2017 נחקק בצרפת חוק הדומה לחוק הפוטושופ הישראלי. שר הבריאות הצרפתי מריסול טוריין אמר כי חשיפה לתמונות של דוגמניות שעברו עיבוד בפוטושופ יכולה להוביל "לתחושות של ירידה בהערכה העצמית ופגיעה בביטחון העצמי, ובהמשך להשפיע גם על ההתנהגות הבריאותית". מיד לאחר מכן, הודיעה גם Getty Images האמריקנית על הקשחת תנאי הקבלה שלהם לצילומים, כך שלא יכילו תמונות מרוטשות ונשים במראה אנורקסי. מאז חוקק החוק הישראלי ב-2012,נחקקו חוקים דומים גם בספרד, איטליה ובקליפורניה.
הסיבה בגללה אף משרד לא אוכף את חוק הפוטושופ
כל גולש יוכל לדעת על פוטושופ ולעשות שיימינג
התוכנה שתקבע אם הדוגמנית עברה דיאטת פוטושופ
הרצאת הטד של עדי ברקן:
אז מה אנחנו צריכים לעשות:
- להתעקש על סימון בולט של הפוטושופ, כפי שנדרש בחוק.
- ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו להיות ביקורתיים כלפי פרסומות. להיות מודעים לכך שפרסומות מסויימות מנסות לשנות את מצב רוחינו או לשכנע אותנו במשהו שהוא לא בהכרח טוב לנו. לדעת לתחום את הפרסומות בדיוק למה שהן – כסף שמישהו שם, כדי שאנחנו נוציא כסף בעצמנו.
- לשכנע את כל מי שאנחנו מכירים מעולם הפרסום והאופנה, שהדרך הזו, רק מדרדרת ולא תורמת לשום דבר.
