רותם נחמני מקשקשת אותנו בבטן

השבוע הלכתי לראות את הצגת היחיד של רותם נחמני – "מקושקשת", בתיאטרון יפו. הדרך לשם היתה חמה ולחה ורוויית מכוניות חסרות סבלנות מלאות בנהגים מיוזעים, חובבי צופר. בכניסה פגשנו חברים ותיקים וחברים חדשים, כמו כל פעם במדינה הקטנה שלנו.

כל הקאז'ואל הזה שמתרחש לפני ואחרי "מקושקשת" הוא סוג של פרדוקס, ממש כמו מה שקורה בלידה ובמוות – זה קורה לך או לידך והאנשים האחרים ממשיכים לחיות את חייהם, כאילו לא קרה דבר. הפקקים, החברים, הסמול טוק, מסמאים את עיניך ומרחיקים את ליבך. במחשבה שאתמול דומה להיום ולכן היום הוא כמו מחר. אשליה.

כשאצא מהמופע, ארגיש אחרת. כל הקישקושים האלה שתופסים מקום בתודעה שלנו, יעלמו לזמן מה וישאירו אותי עם ריק שמאפשר ומעודד מחשבה, אמיתית, כנה, על החיים, על חברות, על החיבור שיש לנו עם אנשים אחרים, על משמעות, על כוחה של תקווה ועל ההרס שהיא יכולה לזרוע.

מקושקשת

מדובר בהצגת יחיד של רותם נחמני, שחקנית, רקדנית ואשת "פיזיקה". היא גם שרה ומצחיקה, אבל זה אולי חומר לפוסט אחר.

מהרגע הראשון, המופע תופס אותך, הצופה, בבטן. בבטן הרכה. כל השיח על פוריות, קשיי הריון ולידה, הוא מלכתחילה טעון ומורכב, אבל שום דבר לא מכין אותך לרמת הפתיחות ועוצמות הרגש שבאים לידי ביטוי על הבמה.

שיא הרגש

בבואך להביע רגשות באמנות, פינת עיין ערך מדיום, אני די בטוח שיש מגבלות לעוצמה שניתן להראות. המגבלות קשורות ברובן למדיום בשימוש, כמו משחק, תנועה, מלל, מוזיקה וכו'. נחמני, שהתברכה בנוסף לכישורי המשחק שלה גם ביכולת פיזית מרשימה, (שגורמת לאנשים כמוני להתבלבל ולחשוב שהיא רקדנית מן המניין) נעה בגמישות רבה בין ריחוף קל לאבן ריחיים של 8 טון על הצוואר. והקהל התמים נע איתה. מופע שמתחיל בתנועות בטן שאולי לקוחות מתוך תרגיל יוגה כל שהוא, מציינות את ההתחלה הצנועה של הצונאמי הזה, שמסתיים בראש שלה טובע באסלה מלאה מטאפורות של הפרשות, מזרקים, חלקי גוף ודם.

כצופה, לוקח לך זמן לגלות שעבדו עליך, וההומור הציני והג'סטות הקברטיות המוגזמות בהתחלה, מטרתן היחידה היא לגרום לך להוריד את ההגנות ולהכין אותך לחלון המרוסק שאתה מקבל לתוך סיטואציה מרסקת. כזו שלוקחת את האדם לקצה יכולת ההבעה, לאזורים בהם אין מלל אלא רק זעקה ישירה מהלב, דרך הריאות, אל ליבו של היקום.

אפילוג

יצאתי המום מהמופע הלא ארוך הזה, ולקח זמן עד שהבשילה בי ההבנה, אם בכלל, של תוכן המופע שאני מניח שיהדהד בי עוד רבות, אבל גם יצאתי מחוזק, לאחר שהבנתי שמדובר בסיפור אישי של השחקנית, ולא ברעיון אמנותי גרידא. הייתי אולי חסר מילים, אך עם לב מלא, מלא כל טוב, מהרע והטוב, מהמחלה ומההתעצמות, מהתסכול והכאב, ומהכח המופלא של החיים, שבגדול עושים מה שהם רוצים. נותנים, לוקחים, ממשיכים, נעצרים. כשאנחנו בני האדם, אין לנו שליטה על כלום מזה, מלבד יכולת הבחירה הבסיסית להשתתף במשחק החיים.

אפשר לבדוק גם את

מופע מחול אנדרטה בתנועה

אנדרטה בתנועה – בנשימה עצורה

ונדמה, שהיצירה הזו עונה בעצמה על השאלה "למה צריך אמנות?". שאלה זו עולה לא אחת, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *