תודה על מעשה גדול

"אינך צריך להיות עשיר כדי לתת כמו שאתה צריך להיות כדי להלוות"

קבוצה לא גדולה של אנשים התכנסה למשך כמה שעות בתוך בר בהרצליה כדי להביא קצת נחת וצחוק למאה שורדי שואה. ההזדמנות: פורים. המקום: די בר (שנתנו במה, סאונד, תאורה וגם מאווררים!).

האירוע כלל הרבה חלקים, עיצוב, מזון, שתיה, צוות שתפעל הכל, אבל אני הולך להתמקד בנבחרת האמנותית של הערב, איתם היה לי העונג לעבוד היום.

ורק בקטנה לפניהם, אני אודה גם לצבא הקטן מאחורי, שלא הופיעו על הבמה אך הכינו את הבמה והשטח וגם נתנו שירותי בקליינר לסאונדמן של די בר, תוך כדי אימון כושר בסחיבת מוניטורים, כבלים וסטנדים:

מירב רייך מיימון ורויטל גולדשמיד 

ועכשיו אני אלך לפי סדר הליינאפ של הערב:

הצלילים הראשונים היו אלו שבקעו מהתקליטיה של אייל דסקל ואלינורה שבאו לתקלט. היא באה מהצפון, הוא הגיע ראשון ויחד, הם גם סיימו את האירוע אחרונים חביבים. תודה שהצלחתם להרים מהכיסא חבורת זקנים חביבים שאפילו קצת מדרגות קשות להם. תודה שעשיתם להם שמח והקפצתם אותם לתערובת של ניחוחות, ישראלים, לועזיים ואפילו שירי פורים היו לכם.

תודה לך מיכל שמש, שחקנית מצחיקה שכמוך, שהתחלת באליסה בארץ הפלאות, עברת לפורים ואז למי אוהב את השבת. תודה שעשית שיחייכו ושיגיד ועצמם ולמיקרופון את הדברים הטובים שקרו להם. ותודה שאהבת את הקטנטנים כמו את הגדולים.

תודה לכן, שירה, יפעת, ספיר ואילן שביחד אתם "האחיות לוז", הבאתם אור והרמוניות לאזניים של כולנו, אחרי התנועה האיטית בדרך והיום הזוועתי והחום והמאווררים הרועשים, שלקחתם נשימה ועשיתן הפסקה ביומיום לטובת בועות סבון, קאזו צבעוניים והמון אהבה. והכי תודה, שנשארתם וחייכתן והייתן. מהדקה הראשונה שראיתי אתכן (וקיבלתי צעקות משירה למה אני חוצפן שמגיע בזמן להופעה) ועד הדקה האחרונה, יש בי רק אהבה והערכה למה שאתן עושות ולמסורת שאתן משמרות. גם אתה אילן, עם הזקן והגיטרה רבע נפח.

ליעל זינגר, שאולי לא יודעת לתפור, אבל בהחלט יודעת לרקוד, על זה שהבאת גם את ליאוניד וידרו וגם את רז כהן, על זה שלקחת ברצינות. על זה שהבאת דבר שאת אוהבת וחלקת עם אחרים. על זה שגם כשיש לחץ של זמן לקחת את הזמן ונתת הסברים ברורים של מה בדיוק את עושה ואיזה סיגנונות מעורבבים בכוריאוגרפיה. אני רק יכול לקוות שלא פיספסתי כלום בהנחיה.. והכי חשוב, תודה שקיבלת את הריצפה של המועדון, על מפלסיה, לכלוכיה, החוטים, המוניטורים והארבעה מטרים שנשארו לך.

לגילי לב ארי, רקדנית הבטן, שהצתת אש על הבמה בלי להשתמש בגפרורים, שהתאמת בדיוק, שחייכת כל הזמן וגם התחברת לאחרים, לדנה ולאוהד ולכל הצופים.

למיכל מנאקי, שלא הספקתי לשאול איך מבטאים את שם המשפחה (ובגלל זה קראתי לכולם כמעט רק בשמם הפרטי 

  ) שהבאת קסם מוזהב ונעים ותנועה, שכל רקדנית היתה מתגאה בה. באת ונתת ולא אמרת דבר. לפעמים לא צריך להגיד כלום.

וטל סנדמן הגיטריסטית, איך זה שדווקא כשאת באה להתנדב, ה-DI לא עובד? אני אסביר לך – זה יותר איכותי כשזה קשה וזה הכי לא מובן מאליו, כשזה לא בדיוק מסתדר כמו שרוצים. בשניה שהתחלת לנגן, כל השאר נעלם ואנחנו נשארים רק עם המוזיקה.

ודנה,  מה כבר אני יכול להגיד, את לא מפסיקה להפתיע ולהראות ששום במה לא גדולה עלייך כמו ששום במה לא קטנה עלייך. רוקנרול.

ואיך אפשר לשכוח את אוהד והתוף, שהצטרף בספונטניות לקטע חי על הבמה יחד עם גילי!!!

ואם הגעתם עד לכאן, זה הנה הפואנטה:

האנשים האלה כולם התנדבו. הם לא ביקשו דבר ולא ביקשו פרסום. חצי מהדברים פה בטח יביכו אותם ואני אקבל על הראש. א-ב-ל. הם נתנו את הזמן ואת התחת לטובת ניצולי השואה והמינימום שאנחנו יכולים לעשות זה לדעת את זה ולעזור להם במה שאנחנו יכולים. אף אחד מכל הרשימה המכובדה הזו לא שוחה בים של מזומנים והופעות. כאן אתם נכנסים לתמונה. איפה שאתם יכולים, זרקו מילה טובה. לכו להופעה שלהם, סדרו להם הופעה, אולי תקנו את הדיסק או תשתתפו ב-Headstart שלהם. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות, למי שעושה בשביל אחרים. בשביל זה כל הקישורים לשמות פה.

זהו.