ונדמה, שהיצירה הזו עונה בעצמה על השאלה "למה צריך אמנות?".
שאלה זו עולה לא אחת, בין אם בנסיבות ביקורתיות קיומיות ובין אם פרגמטיות. במיוחד כשמדובר באמנות מודרנית, בה לרוב מאותגר הצופה על ידי היוצר ונאלץ לגשר על מרחק רב יותר בין הביצוע לבין הרעיון שמאחוריו, וגם בנסיבות קיצוניות, בהן צריך לבחור בין השקעת משאבים באמנות או בדברים שאינם אמנות, שואל עצמו הצופה, כמו גם הפטרונים – אני באמת צריך את זה עכשיו?
אז לפעמים, כגישת הפטרונים בעת מצוקה, האמנות היא הראשונה ללכת והאחרונה לחזור, ולפעמים, כגישת הצופה, אמנות היא מקום להימלט אליו, להתרווח לרגע ולנשום בעת קושי, צרה ומחנק.
אנדרטה בתנועה אינה אמנות להימלט אליה אך גם אינה אמנות שמוותרים עליה מתי שקשה. יצירת מחול זו, של הכוריאוגרפית והרקדנית רוני ברנדשטטר, נוגעת ברגעים קשים ובודדים. היא באה ושמה אותנו היכן שלא היה איש, היכן שהצבא לא בא ואפילו לא הצלמים של AP. היצירה ממקמת עצמה בתוך הריק הזה אולי במטרה לקחת אותנו מהמקום הזה. להחזיק לנו את היד. להראות לנו שאנחנו לא לבד בניסיון הפרטני שלנו להכיל את הסיטואציה.
היצירה באה בזמן של מלחמה קושי וצמצום, אך לא ניתן לוותר עליה או לדחות אותה.
הזמן שלה הוא בדיוק כעת. אולי אפילו קצת קודם.
"אנדרטה בתנועה" עוסקת באובדן. לא בגורמים לו, לא בתהליך, ולא במתרחש אחרי שהאבק שוקע. היא לוקחת את החלק הקשה, זה שאנחנו לרוב מתעלמים ממנו ונוגעת בו עם כפפות עשויות תנועה, קומפוזיציה, זרימה ואהבה. היא מאפשרת לנו, הצופים, שחוו את זה מהטקסטים הלקוניים או לחליפין מלאי הפאתוס, בעיתונים, ברדיו או בטלויזיה, או מהפלסטיקה החורכת של הטלגרם והטויטר, לבחור להביט באובדן דרך הפילטר של האמנות ולנסות לנשום.
כל משך היצירה, עולה שוב ושוב נושא האמון. בין אדם לחברו, בין אדם לאהובו, בין אדם לעמו ומדינתו, בין אמן לקהל. הרקדנים מסתכנים מהשניה הראשונה ועד לאחרונה, במהלכים המתחילים באיבוד שיווי משקל מוחלט ונפתרים לתוך ידיו וגופו של רקדן אחר. כל אחד מהרקדנים נופל, קופץ, מהמר ומסתכן בכך שמישהו לא יתפוס אותו בזמן או במקום הנכון. רצפת הבטון החשוף והקר של מוזיאון תל אביב לאמנות אינה מאפשרת מקום לטעות.

החלל עצמו, פתוח, פשוט, ללא מקומות מסתור וללא האשליה שנותנת במה עם צוגים ווילונות שחורים, גם הוא חלק מתהליך יצירת האמון. אין כאן אשליה אמנותית, אין אפקטים של תאורה, עשן או מקסמים. אין לרקדנים לאן לברוח, וגם לקהל אין. כולם על מישור אחד, בגובה העיניים, כשרק הרעש של המדרגות הנעות מנסר את האויר כאוסטינטו מרושע וחסר לאות.
החוויה האישית שלי היתה מורכבת. בדיוק סיימתי 300 ימי מילואים, והייתי (ואולי אני עדיין) המום מהחוויה. מהניתוק שלי מהחיים במרכז ומהצלילה לתוך עוטף עזה, דרך ההיכרות האינטימית עם הזוועות, עם המקומות. המיגוניות המרוססות, הממ"דים המגואלים בדם, החלונות המנופצים, הלוחמים שחזרו עם עיניים כבויות, והאשמה הכבדה הרובצת, שלא היינו שם בזמן. השארנו את האנשים היפים האלה למות מוות איום ביסורים אין קץ, השארנו אותם עם דילמות איומות. השארנו אותם לאלתר מן הגורן ומן היקב, בזמן שהצבא יושב במחסנים ומעלה אבק. אני הראשון להודות שיש בי הרבה עצב וכעס לא פתורים. אבל אני גם הראשון להודות שכשהיה צריך לדבר על זה, השתפנתי והלכתי משם באיזה תירוץ עלוב. "אנדרטה בתנועה" באה בדיוק בזמן. היא באה להציל אותי מעצמי, להראות לי שאני חלק מהשלם, שאני לא לבד. והיא עשתה את כל זה בלי שאצטרך אפילו להוציא מילה אחת מהפה.
לסיכום,
מדובר במופע מחול שאין בו רגעים מתים. הוא כולו תנועה טוטאלית ומטלטלת, מסוכנת ומאתגרת. צוות רקדנים מפוקס ומוכשר, בתוכו מסתתרת גם הכוריאוגרפית עצמה, רוני ברנדשטטר, שבחכמה רבה ורגש עמוק מצליחה לתפוס את לב העניין. זו אמנות שאי אפשר לוותר עליה כי האיראנים אמרו שאולי הם יתקפו. שווה לעשות את המאמץ להגיע ולא לוותר בשל דכדוך השעה. זו חוויה שלא דומה לשום דבר אחר. גם תילי תילים של טקסט לא יצליחו לבטא.
מהתקשורת:
"הקמתי אנדרטה בתנועה ל־7 באוקטובר"
"הצורך להחלים: מופע התרמה מיוחד לניצולי הנובה"
כבר הרבה זמן לא קראתי טקסט ממגנט שכזה! לצערי פיספסתי את המופע של רוני, מקווה שעוד אזכה לכך. אך לגמרי יכולתי לדמיין ולחוות אותו דרך המילים שלך. תודה. ובהחלט האמנות עוזרת לנו להציל אותנו מעצמנו, כך הרגשתי עם תערוכת המחול שלי בלב ליבה של התקופה החשוכה.