הבלוג של גריידי עניינים מפה ומשם
מאמרים קשורים
כתב במקור ארנסט המינגווי ב"למי צלצלו הפעמונים". זה גם המשפט האחרון הנשמע בסרט "שבעה חטאים" (SEVEN). ויום אחד בנסיעה לילית חשבתי כמה הסיפור בסרט והסיפור שלנו במלחמה הזו – דומים. אז הנה לנו השוואה כזו, בין הבלש סומרסט, מגולם בידי מורגן פרימן, הבלש הצעיר דיוויד מילס (בראד פיט) והנבל בלי השם "ג'ון דו", מגולם על ידי קוין ספייסי. ישראל, ארה"ב וחמאס בסרט אחד.
עכשיו, כך נדמה, עם כניסתו של טראמפ לתפקיד נשיא ארה"ב, בד בבד עם עלייתם של גורמי ימין קיצוניים בארץ ובעולם, אנו נדרשים למבט מפוכח יותר על הדילמות המוסריות שלנו. על תפיסת הצדק והנקמה, בהבנה שלא תמיד אנחנו רואים את התמונה הגדולה יותר. לשם לוקח אותנו גם הסרט "שבעה חטאים".
הבלש מילס, חדש בעיר שלא ברור היכן היא, בדיוק התחתן, מנסה עדיין להבין את חיי העיר החדשה והאפלה אליה הגיע. אופטימי, מצפה לילד חדש עם אשתו. החיים עצמם. הוא לא מכיר את העיר, שנראית במבט ראשון כמו מקום נחמד לגור בו, אך מסתירה ניכור קיצוני וגשם אינסופי. המשפחה הגרעינית הקטנה עברה דרומה מ-UPSTATE, לעיר שקרובה מאוד למדבר. עיר דמיונית בת 69, המונה 8.5 מיליון איש. מדינת ישראל היתה בת 67 כשמנתה 8.5 מיליון איש, וגם היא, כמו העיר הדמיונית בסרט, היא שכונה קשה, עם חורף בטחוני שנמשך כל השנה ומדבר אמיתי בחניה. למראית עין הכל יופי טופי בחופי הים, אך מתחת לפני השטח… זה סיפור אחר.
דקה לפני שש וחצי בבוקר 7.10.23 , יישובים לא מוגנים חיו את חייהם, "90% גן עדן", בקיבוצים, מושבים, כפרים וערים. נתיב העשרה, כפר עזה, ניר עם, שדרות. אנשים מגיעים לעשות שבת בקיבוץ, להשתכשך בבריכה, או לקטוף תותים, לעיתים במרחק מאות מטרים בודדים מהגדר של עזה. בלילה שלפני ולפנות בוקר מתקיימת מסיבת טבע ענקית, כ-4 ק"מ מגבול עזה, כמעט 4,500 בליינים, באישור הצבא והמשטרה, לבושים במיטב מחלצותיהם, שיכורים מהמוזיקה, הסמים והאלכוהול, קונים שרשראות בדוכנים, כשבתוך חבית הנפץ שהיא רצועת עזה באותה העת חיה אוכלוסיה צפופה של מעל 2 מיליון איש, עם 50% אבטלה, עם מעל עשרה ארגוני טרור שונים וחמושים, מהמוג'הידין, גא"פ, גדודי חללי אל אקצא, עזאדין אל קסאם, ועד לצבא האסלם ואנצאר אללה הקטנים. ישובים על עשרות אלפי חימושים שונים שמחכים לפקודת הירי לעומק ישראל.
ברגע אחד ששינה הכל פרצה "טופאן אל אקצא", כשהסיבה הרשמית שלה היא חטא – הכנסת טומאה למסגד אל אקצא על ידי הישראלים. מבול של רקטות, ולאחריו מבול של מחבלים. מדינת ישראל היפה והצעירה, מצטלקת שוב ושוב. 1163 רציחות, 251 חטופים, 3300 פצועים, אלימות מינית, אכזריות מופרעת, גם נגד כלבים, וביזה. המחבלים התחזו לנו. הם לבשו מדי צה"ל, החזיקו ציוד ישראלי, דפקו על הדלתות ודיברו עברית.
"עליכם להשחיז את להבי חרבותיכם ולהיות טהורים בכוונותיכם בפני אללה. דעו כי האויב הוא מחלה שאין לה תרופה, מלבד עריפת הראשים ועקירת הלבבות והכבדים. הסתערו עליהם!" – על פתק שנמצא אצל אחד המחבלים
ובינתיים בסרט מ-1995, מתחיל שבוע של גילויי זירות, רציחות אכזריות, בחירות לא אנושיות אליהן נאנסו הקרבנות בהנחיית הפושע ג'ון דו, והתמונה מתחילה להתמלא בפרטים. הבלשים לא תפסו את ג'ון דו, הוא הסגיר את עצמו. ובמציאות שלנו סינוואר אמנם לא הסגיר עצמו, אך התגלה באופן סתמי ופשוט, במקום בו בכלל לא חשבנו שיהיה ומת מוות מזדמן ומקרי.
דיוויד מילס – הנוקם האימפולסיבי
מדינת ישראל, המונעת מהצורך להגן על תושביה ולהשיב מלחמה באופן נחרץ, גורמת לא פעם לנזק משני וגינוי בינלאומי שמוסיף מתח ומשמש תחמושת בידי מי שמנסה להציג אותה כתוקפנית. גם הבלש מילס בסרט "שבעת החטאים" הוא צעיר ואימפולסיבי, רוצה צדק אך פועל מתוך רגש. חוסר היכולת שלו לשלוט בכעסו משחק לידי הסוציופת ג'ון דו לא אחת. כך גם מעשיה של ישראל, שנראה שבעיקר מגיבה לחמאס ולא יוזמת, אימפולסיבית ולא מתוכננת.
ג'ון דו – סוציופת אידיאולוגי
חמאס, כמו ג'ון דו, פועלים מתוך אידיאולוגיה ואג'נדה ברורה. הם רואים בפעילותם התנגדות לכיבוש ולעוול שנעשה להם לדעתם בידי ישראל. הטקטיקות של חמאס – תקיפת אזרחים, רצח ברוטאלי אונס ועינוי הן קיצוניות ומעוררות תגובה חזקה בציבור. גם ג'ון מאמין שהוא פועל בשליחות חשובה וצודקת. הוא רואה בעצמו כח נחוץ לחשיפת הכשלים המוסריים של החברה. הבלש מילס רואה בג'ון דו משוגע חסר היגיון בו בעת שג'ון דו, כמו חמאס, פועל בעצם בשיקול דעת וקור רוח מתוכנן.
הבלש ויליאם סומרסט
גם הוא כמו ג'ו ביידן, כפסע לפני פרישה מהתפקיד. בלש מנוסה שכבר ראה שבר או שניים ומבין את עומק השחיתות האנושית שמנסה להנחות את מילס בחכמה ואיפוק אבל לא מצליח למנוע את הטרגדיה או לשנות את השתלשלות העניינים. גם ארצות הברית, במיוחד תחת הנהגתו של ביידן ופחות על ידי טראמפ, משמשת לא אחת כמתווכת או יועצת ומנסה לאזן בין תמיכתה בישראל לאיפוק ודיפלומטיה. גם היא, כמו סומרסט, לא מצליחה לשבור את מעגל האלימות.
הסרט – "שבעה חטאים"
נכתב על ידי אנדרו ווקר ובוים בידי דיויד פינצ'ר ב-1995. מדובר במותחן פשע, הבוחן את העמימות המוסרית של צדק ונקמה. מעשיו של הארכי-סוציופת "ג'ון דו" מזעזעים אך מאלצים את הצופה להתמודד עם אמיתות לא נוחות. גם מעשיו של הבלש מילס מונעים על ידי הפגמים שלו עצמו ומובילים אותו לתוצאה טראגית אישית.
הסכסוך במזרח התיכון עמוס בעמימות מוסרית. לשני הצדדים טענות לגיטימיות, אך צורת הפעולה שלהם מובילה לסבל וחיזוק מעגל האלימות.
לסרט סיום קודר, בו האבדן האישי של מילס מסמל את חוסר התוחלת שבנקמה, ג'ון דו משיג את מטרתו לחשוף את כשלי החברה, אך במחיר כבד.
ופה אצלנו, האלימות המתמשכת מצביעה על מסלול טרגי דומה. מעגל הסבל ממשיך, ללא פתרון ברור באופק. שני הצדדים מקובעים ומחיר הדמים הולך ועולה. כולם מסתכלים על המזרח התיכון. לכולם מסביב יש אג'נדה משלהם, מה שהופך את מציאת הפתרון לכמעט בלתי אפשרית.
הסרט "שבעה חטאים" הוא אזהרה על הסכנות שבנקמה בלתי מרוסנת והמורכבות המוסרית של מושג הצדק. הוא מצביע על כך שאלימות מולידה אלימות ושניסיון אמיתי לעצור את זה דורש התמודדות עם שורש הבעיה. גם אצלנו נשמר האופי הטרגי של הסכסוך המחזורי הזה. גם כאן הנסיבות מדגישות את המחיר האנושי הקשה שיש לקיצונות אידיאולוגית.
המסקנה שלי מההשוואה
לדעתי אנחנו הפסדנו אז, ב-7.10.23, אנחנו מפסידים כעת, ואולי נפסיד גם בעתיד, אם לא נתעשת ונתעורר. נתעורר להבין שכל מה שנעשה במשחק השחמט הזה יהיה הפסד. הפסד מוסרי, רוחני, נפשי, פיזי וערכי. סה"כ הפתרונות האפשריים נעים בין שתי אפשרויות בסיסיות וגרועות:
האחת: אנחנו ניכנע לתכתיבי הפשרה הבינלאומיים, נחזיר את הפלסטינים לרצועה, נקפל את הזנב ונחכה למתקפה הבאה. נשמור על עצמנו מהדין הבינלאומי ודין המוסר, נכניס את ג'ון דו לכלא בחיים, ונדע שעמדנו היטב במבחני המוסר ושהוא ימשיך לחיות למרות שאנשינו כבר מתים. בישראל אנשים לא יוכלו לישון בשקט תחת הידיעה שאותם אלו שזממנו להוציא אותם להורג בשנתם, חוזרים בעצם לבתיהם ולמזימותיהם, כשהזמן ואלמנט ההפתעה הוא לצידם. ואם מנטלית האוייב לא יתיש אותנו, הוא יעשה זאת כלכלית. המדינה הקטנטנה שלנו על חוף המזרח התיכון לא תוכל להתקיים כשחלק עצום מהמשאבים ישוריין למודיעין והגנה מפני מתקפה פוטנציאלית.
השניה: אנחנו נצטרך לנפץ את התדמית שדמיינו שיש לנו, להפסיק להיות מוסריים ומחזיקי הצדק האוניברסליים, ונעשה לביתינו. נרסק את העם הפלסטיני ואת הרצועה לתמיד. ושיהיה רשום לנו ברזומה – טיהור אתני, טרנספר, כיבוש וביטול הויזה להרבה מדינות בעולם. אנחנו נשב בכלא על זה ונקבל סנקציות, אולי לזמן רב מאוד, אבל חמאס ימות, הרצועה תמות וג'ון דו ימות מכדור בראש. חיינו כפי שהכרנו אותם קודם יסתיימו ונתחיל חיים אחרים, מציאותיים יותר, מלוכלכים ומוכתמים מוסרית וערכית. במידה מסויימת ואולי פרדוקסלית אולי נצדיק יותר את היותנו "עם הספר".
בסוף הסרט שומעים את הבלש סומרסט (מורגן פרימן) מקריין:
"ארנסט המינגווי כתב פעם: 'העולם הוא מקום יפה , ששווה להילחם עבורו', אני מסכים עם החלק השני."
