הרבה מילים נשפכו בגנות אמן זה או אחר וכמה חשוב לא להשמיע, לא לשמוע ובאופן כללי להביא לכך שהעולם לא יידע שהיצירות האלה כלל התקיימו. יש דוגמאות למכביר, ממייקל ג'קסון, דרך יובל מסנר, הוגו בוס, אייל גולן, ריכרד ואגנר ולאחרונה – רוג'ר ווטרס.
אז אתחיל ישר מהסוף – מרגע שהתפרסמה היצירה, לדעתי אין קשר בין היצירה ליוצר, מלבד הסיבתיות. היוצר יצר את היצירה ובכך סיים את תפקידו, וכמו ילד שנולד, היצירה חיה את חייה בנפרד מהיוצר וכך אנו צריכים להתייחס אליה. בהמשך המאמר אנסה להוכיח טענה זו.
משך החיים
משך חיי היוצר וחיי היצירה אינם קשורים זה בזה. היצירה יכולה לחיות עשורים ואף מאות שנים לאחר מות היוצר, ובטוח גם הפוך, להיעלם מהאויר תוך זמן קצר בלבד, כאשר היוצר נותר חופשי לנסות את מזלו וליצור עוד יצירות, שאולי ישאירו חותם משמעותי יותר. אני יוצא מנקודת הנחה שבעולם היצירה, עץ שנופל ביער ואין אף אחד שרואה או שומע, לא עושה רעש. כלומר, היצירה זקוקה לקהל ובלעדיו אין לה קיום. ובכלל, לאחר מות היוצר נראה שקל יותר למקטרגים, היות שהשימוש ביצירה אינו תורם לו במישרין, כי הוא נפטר, מנוח, דוחף את החרציות מלמטה, הלך לפגוש את בוראו, אקס אדם.
השפעה
ההשפעה שיש ליוצר על היצירה מרגע שפורסמה היא מועטה מאוד. למעשה גם אם התחרט, אין באפשרותו לגנוז אותה, ואם יש מישהו ששמע ומעוניין להתשמש בה לגרסת כיסוי או כל ביצוע מחדש, חזקה על היוצר לאשר את השימוש ולא להתערב (רישיון כפיה). בטהובן התחרט על היצירה "סונטת אור ירח", ליידי גאגא התחרטה על "Do what you want" שהקליטה עם ר. קלי. מיילי סיירוס התחרטה על הקליפ של "Wrecking Ball" אבל זה לא עזר להם. השירים התפרסמו והם כאן לעתיד הנראה לעין ואף מעבר. קצת כמו הורה וילד – ההורה ילד את הילד, ללא ספק, אך לילד יש חיים משל עצמו והצדקה להישאר בעולם ולהטביע את חותמו.

ליניאריות מול – אי ליניאריות
אנשים הם יצורים ליניאריים, ואילו היצירה לא כזו. כתוצר לא ליניארי היא שונה מהיוצר. על זה עליתי לפני הרבה שנים, עוד כשהייתי בתיכון. ראיתי את טקס האוסקר ואחד השחקנים שאהבתי לראות בקולנוע עלה לקבל פרס. הוא גימגם והתבלבל והיה מפוזר ואילו אני נדהמתי מההבדל התהומי בין הדמות הבוטחת, החזקה והחדה שהוא גילם בסרטים, לשחקן שעומד על הפודיום ומתרגש. כשניסיתי לעמוד על ההבדל, הבנתי שהוא הוא אי הליניאריות – בקולנוע מתאמנים על השורות, מצלמים הרבה טייקים, בוחרים את הטובים ביותר ואז עורכים מהם את התוצר הסופי. במובן הזה האנטי תזה של הקולנוע הוא התיאטרון, שם השחקן חייב ליישם את כל כשרונותיו והכנותיו לזרם אחד של אמנות שעובר בזמן אמת לקהל, ללא אפשרות תיקון או עריכה. בעולם המוזיקה ניתן לשים את האלבום המוקלט אל מול ההופעה החיה. היכן שאפשר ליישם תוכנות עריכה שמתקנות את הקצב ואת הדיוק הטונאלי של הזמר והנגנים, בהופעה חיה יש גבול לכמות התיקונים (למרות שאנחנו הולכים ומתקדמים בצעדי ענק לשם…) כלומר, היצירה אינה רפרזנטציה של היוצר כפי שאנחנו חווים אותו כאדם, אלא מערך של יקומים וזמנים דרכם עובר היוצר באופן חופשי עד שהוא מקבע את היצירה במדיום. מזכיר קצת את ניסוי שני החריצים בתורת הקוונטים, בה התנהגות הפוטון משתנה כאשר מישהו צופה בניסוי. היוצר מלא בפגמים, ואילו היצירה יכולה להיות מושלמת.
התפתחות טכנולוגית
ככל שעובר הזמן והטכנולוגיה מתפתחת, כך קל יותר ליוצר לבטל/לשנות את היצירה שלו לאחר שהתפרסמה. ליידי גאגא למשל, שהתחרטה על השיר שהקליטה עם ר. קלי, בחרה להוריד את השיר מכל הפלטפורמות הדיגיטליות. כך פחות ופחות אנשים ייחשפו לשיר. מי שקנה את התקליט או הדיסק, יוכל לשמור על השיר באמתחתו אך כל אותם אלו שנסמכים על הפלטפורמות המוזיקליות הקיימות ברשת (ספוטיפיי וכו') חושפים עצמם לכך שיום אחד הם יקומו בבוקר ושירים מסויימים שאהבו, לא יהיו זמינים יותר עבורם ויהיו כלא היו כלל.
תרבות המחיקה חיה ונושמת באינטרנט. הרי בתקופות מוקדמות יותר בהן נשענו יותר על מדיום פיזי, לא ניתן היה כלל וכלל למחוק לאחור, אלא רק למחוק קדימה, כלומר לא להמשיך לייצר את המדיום, אבל מי שכבר קנה מדיום פיזי, בית דין לא יקח זאת ממנו.

פרשנויות
יש לא מעט מקרים בהיסטוריה של האמנים בהם הפרשנות של הקהל כלל לא היתה קשורה למה שהתכוון היוצר. האם אריאל זילבר כתב את "ואיך שלא" לכלבה שלו? האם "רקדי איתי עד לקצה האהבה" של לאונרד כהן הוא שיר אהבה או שיר על השואה? האם הביסטי בוייז התכוונו באמת שצריך להילחם על הזכות לחגוג? לא. אבל זה לא הפריע לקהל להחליט אחרת. יש יוצרים שמתעקשים להסביר, ויש הרבה יותר יוצרים שסבבה להם עם הפרשנויות השונות שיש ליצירתם והם משאירים את זה מסתורי.
האם אנחנו שולטים על זה?
העניין הקטן הזה של "טעם" באמנות. האם יש לנו שליטה על מה אנחנו אוהבים ומה לא? מהצד בעין בלתי מזויינת נראה שרוב אלה שבוחרים לא לשמוע אמן כזה או אחר, מראש לא ממש אהבו את היצירות שלהם. אלה שאוהבים ממשיכים להקשיב.
אין מקום לדיכוטמיה
נדיר ביותר שאדם הוא כולו רע, או כולו טוב. וכמעורבבים שכאלה האם אנחנו מוחקים את הטוב עם הרע? האם פריץ הבר, ממציא הלוחמה הכימית, שהמציא גם את תהליך הכנסת החנקן לאדמה ודישונה, שהמציא בכוונה תחילה משהו שמחריד ויחריד את העולם לתמיד, האם הוא סיבה מספיק טובה להפסיק להשתמש בדשן, שבתורו אחראי להאכלה של רעבים רבים בעולם? אם הייתם יודעים שאלכסנדר פלמינג הוא גזען ובעל עבדים (הוא לא), הייתם מוכנים לקבל זריקה מהחיסון שלו בפעם הבאה שיש לכם זיהום? כנראה שכן.
לדעתי צריך להפריד בין היוצר ליצירה ולאפשר לממזרתות הקטנות לחיות את חייהן בלי ששיניהן תקהנה, אפילו שההורים היו אנשים רעים וחסרי תקנה.