שנה למלחמת חרבות ברזל

מלחמת חרבות ברזל לא היתה אמורה להימשך שנה. למעשה, היא אפילו לא היתה אמורה להתחיל. כל מתקפה בסדר גודל כזה היתה אמורה להיות מסוכלת מראש ולכל הפחות מטופלת ונגדעת בעודה באיבה. כוחותינו היו אמורים להיות בדקה קריאה מהגבול, כוחות ההגנה בארץ היו אמורים להיות פרושים בצורה שתאפשר תגובה מהירה ושום דבר מזה לא ממש קרה.

מכה בסדר גודל תנ"כי

המלחמה התחילה עם מכה קשה שחטפנו והיא בסדר גודל תנ"כי. שרפו לנו את הבתים, רצחו זקנים וילדים, חטפו גברים, נשים ותינוקות, התעללו, כרתו איברים, לקחו מזכרות וחזרו לעזה. הצבא נדם, המשטרה שקטה, הממשלה מילאה פיה מים. כל הפתרונות אולתרו בשטח על ידי אנשים שהגיבו מהר. עם ישראל התעורר על עצמו וביום אחד נוצרו גיבורים חדשים, כולם אנשים פרטיים או שפעלו כאנשים פרטיים. אין גוף אחד במדינה שהתעשת על עצמו בזמן, שפעל לפנים משורת הדין או אפילו במשורה עצמה. השחיקה במוכנות, בהרתעה, ביכולות, הוארה על ידי פנס אפל ורב עצמה שנקרא "חמאס". למען האמת, נביא הזעם שקדם למתקפת החמאס היה האלוף במיל. יצחק בריק, ששאג תחת כל עץ רענן שצה"ל איבד מכשירותו. ועד לטבח ב-7.10.23 הייתי משוכנע שהוא טועה. ואז התגייסתי למילואים.

מבט הצידה וקדימה

בעבר הרחוק, ניסו מדינות ערב לתקוף יחד את מדינת ישראל הצעירה מתקפה משולבת, בעצימות גבוהה והפסידו. נראה שכעת הם מנסים אסטרטגיה חדשה והפוכה. במידה רבה, מדיניות מדינת ישראל וצורת ההתמודדות שלה עם האיומים במרחב, לימדו את היריבים שלנו כיצד כדאי להתמודד איתנו במידה שרוצים להצליח. מה שאני כותב כאן הוא מתוך הידע האישי שלי וככל הידוע לי איני חושף כאן מידע מסווג וכזה שממילא איני חשוף אליו. וכדי להבין מה צפוי לנו בהמשך, שווה שנבין קודם את מאזן הכוחות:

קיימים שני צירי יריב או שתי טבעות. הטבעת הקטנה והמקומית מול הטבעת הגדולה האסטרטגית. החברות בטבעת הקטנה הן מדינות המזרח התיכון ואפריקה, מי שמוביל היא איראן, והמדינות החברות בו הן עזה, איו"ש, סוריה, לבנון, סיני, תימן, עיראק. במעגל הגדול יותר, החברה הקטנה ביותר בו היא איראן, ושאר המדינות הן רוסיה, קוריאה הצפונית וסין שמובילה את הציר.

הטבעת נפלה (הציר הקטן)

ציר ההתנגדות השיעי במדינות הטבעת הקטנה שם לו כמטרה רשמית לפתור את בעיית הפלסטינים במזרח התיכון, אך חוששני שזו רק כסות. הבעיה האמיתית שהוא בא לפתור היא בעיית היהודים במזרח התיכון. בציר הזה חברות סוריה, עיראק, לבנון והארגונים הפלסטינים (חמאס, הג'יהאד האיסלאמי), חיזבאללה, מליציות פרו איראניות והחות'ים. חשוב לציין את טורקיה, שמנסה להלך בין הטיפות, אך נאמנותה לציר הקטן אינה מוטלת בספק.

מתחילת המלחמה טענה איראן (המדינה הבכירה בציר הקטן), שהיא אינה מנהלת את העניינים, וכל מדינה או ארגון מחליטים באופן עצמאי על מידת מעורבותן בלחימה מול ישראל. האמנם? כיום אנו יודעים שאיראן שלחה ועדיין שולחת חימושים ו"יועצים" לכל מדינות הציר. אנשי משמרות המהפכה מסתובבים בכל המזרח התיכון, מדריכים, מלמדים, מעבירים מודיעין ובעיקר מחמשים את כל השכונה. ניתן לזהות מגמה זו על פי טרגוט החיסולים הישראלים מתחילת המלחמה, על פי מקורות זרים והתקשורת בארץ. כל אחד מהכוחות הפועלים בציר יודע שיש לו "גב" משאר מדינות הציר ולכן אין ולא תהיה כניעה של אף אחד מחברות הציר ולו הזוטרה ביותר.

הטבעת הבלתי נראית (הציר הגדול)

הציר הגדול אינו נשען על דת או תרבות. הוא נשען כל כולו על משאבים. סין, קוריאה הצפונית, רוסיה ואיראן. מדינות אלה "נדחפו" על ידי המערב לשתף פעולה בינן לבין עצמן עקב סנקציות של המערב ובידודן מהעולם על ידי ברית נאט"ו וארה"ב. סין היא הכלכלה השניה בעולם והיא בעלת הצמיחה המואצת ביותר בעולם. היא מתאמצת להשיג את ארה"ב והדרך שלה לעשות את זה עוברת דרך הצ'יפים המתקדמים של טיוואן ודרך צינור הנפט. ה-CIA מעריך כי סין תכבוש את טיוואן תוך 3 שנים לכל היותר. זאת היום שהסינים מבינים שהרכישות העצומות שלהם מאינטל ואנבידיה יגיעו לידי סיום על ידי הממשל האמריקני שלא מעוניין לחזק את כוחה הצבאי של סין (השבבים של אינטל ואנבידיה משמשים את סין לבניית מל"טים, מערכות טילים ומבצעי סייבר). קוריאה הצפונית היא מדינה עם כלכלה רעה ומדורדרת. יש לה חובות רבים לרוסיה ולמדינות מערביות. כלכלת רוסיה מתבססת על משאבי טבע אנרגטיים, יש עליה סנקציות רבות, המטבע שלה בצלילה. איראן גם היא כלכלה שנסמכת על נפט וגז טבעי, גם היא תחת סנקציות קשות מהמערב, אבטלה קשה ואינפלציה. בטבעת הזו, סין קונה נפט מאיראן, איראן מוכרת לרוסיה כטב"מים וטילים באליסטיים. סין משמשת כבורר בין חמאס לפת"ח, רוסיה קונה מסין מנועי סילון וכטבמ"ים ומוכרת לה נפט. יש תכנית חלל חדשה משותפת לציר הגדול, ומרוץ לחטוף משאבים נדירים וצ'יפים במרוץ אל עבר השליטה בעתיד. מזדנבות לציר הזה הן ברזיל, דרום אפריקה ובלרוס. לא מן הנמנע שאיראן לוחצת על רוסיה לקבל ידע גרעיני בתמורה לטילים והכטב"מים שהיא מספקת לה למלחמה עם אוקראינה ("רחוב דו סטרי" – אנתוני בלינקן).

היקשים ותובנות להמשך

אני אכתוב כבר עכשיו את המסקנות הרחבות שלי ואפרט אחר כך על מה הן נשענות – אנחנו לא נוכל לנצח בכח הזרוע, אלא בכח המוח. רק מחשבה מחוץ לקופסה ומינוף יצירתי של המשאבים הקיימים יוכל להביא הכרעה. בנוסף, אין מנוס מפתרון משולב דיפלומטיה, היות שבכח הזרוע אנחנו לא חזקים. החוסן של העורף הוא הכרחי לחוסן הצבאי והחוסן הצבאי הכרחי לשמירת היתרונות היחסיים שלנו.

  1. תמונת מודיעין – עלינו לצאת מנקודת הנחה שמודיעין איכותי ברמה של מעצמה זורם לכל חברות הציר הקטן. מהבכירה איראן ועד לזוטרה ביותר. המחשבה שמדובר באנאלפבתים שבאים לעבוד בבנין ובגינות אינה קשורה למציאות ולתמונת המודיעין שהם מקבלים. אין להוציא מכלל אפשרות שגם מדינות הציר הגדול משתפות מודיעין רגיש עם שותפות אחרות ובכללן איראן. מדובר ב-BIG DATA שנכרה ברשתות החברתיות בהן מפרסמים חיילים ישראלים בסדיר ובמילואים, ממשיך דרך מידע מעובדי קבלן פלסטינים, ומסתיים בגזירת משמעויות מודיעיניות התקפיות עבור החמאס וחיזבאללה.
  2. אמל"ח – שווה שנדע לא רק שיש לכל מדינות הציר הרבה מאוד חימושים שעדיין לא השתמשו בהם, אלא שנבין עוד שני דברים – למה לא השתמשו עד עכשיו ומה החימושים שיהיו להם בהמשך. נראה שכולם (חוץ מחמאס) שומרים על החימושים הכבדים להמשך. ניכר שאיראן לא מאפשרת כניסה של אף אחת ממדינות הציר למהלך עוצמתי שאין ממנו חזרה. וכשאני מדבר על מהלך שאין ממנו חזרה, אולי שווה שאסביר על דרך המשל, מעולם אמנויות הלחימה (וזו כנראה לא הדוגמה האחרונה שאביא משם) – כשאנחנו מחליטים להוציא התקפה על היריב, למשל בעיטה, או אגרוף, אנחנו צריכים להתחייב. כלומר, בעוצמה ובמהירות כאלה, שבנקודה מסויימת בזמן, לא ניתן לשנות כיוון או לבטל, ולפעמים יותר מזה, אנחנו בונים על הפגיעה ביריב שתאפשר לנו לשמור על שיווי המשקל, כלומר אם היריב לא יהיה היכן שאנחנו מצפים שיהיה, נאבד את היתרון שלנו באופן משמעותי (אבדן שיווי משקל, חשיפה של נקודת תורפה, צמצום שדה הראיה וכו'). רוצה לומר – על מנת להשיג תוצאה מסויימת עלינו להגיע ל"מסה קריטית". טפטוף פה ושם לא ישיגו את המטרה. חמאס, שלדעתי הוא "בשר התותחים" של הציר הקטן, ניסה להיות ALL IN, וניתן לראות שמה-7.10 ועד 19.10 הם ירו מעל 7000 מתוך כ-20 אלף חימושים על ישראל (במבצע צוק איתן הם ירו עלינו במהלך חמישים יום כ-4500 רקטות ופצצות מרגמה). ומחוץ לחמאס נראה לי שמסה קריטית לא הושגה על ידי אף משתתפת בציר הקטן. מה שאומר שצפויים לינו ימים מורכבים יותר, בהם כמות גדולה יותר של חימושים תהיה בכל מטח, שימוש בחימושים יעילים יותר מפצ"מרים ורקטות, כמו כטב"מים וכטמ"מים, וכמובן, הפעלת חוליות מפגעים מתוך שטח מדינת ישראל. סה"כ ירו עלינו עד כה במהלך המלחמה כ-26,000 חימושים שונים. לרשות חיזבאללה עומדת כמות גדולה בהרבה של חימוש (כ-150 אלף), ביניהם שישה סוגים של כטב"מים (כולם תוצרת איראן, או תוצרת עצמית לפי תכניות איראניות), ארסנל של כ-14 סוגים שונים של רקטות בטווחים משתנים של בין 8-250 ק"מ, טילים באליסטיים בטווחים של 250-700 ק"מ. מקור החימושים האלה הוא סין, איראן, רוסיה וסוריה.
  3. מפגעים מתוך שטח ישראל – לאיראן יש את המשאבים, לחמאס/ג'יהאד יש את החיכוך היומיומי עם ישראל. השילוב הזה מאפשר הקמת תאי טרור בתוך תחומי המדינה, שעדיין לא יצאו אל הפועל. הפיגועים האחרונים הם רק דוגמה לצורת הפעולה ולהשפעתה על הלכי הרוח בישראל. אני צופה הגדלה של כמות הפיגועים, איכותם ותזמונם לפעולות משפיעות יותר בהובלת איראן. בנוסף, כפי שראינו כבר פעמיים, איראן מנסה לגייס אזרחים ישראליים לביצוע משימות גרילה חשאיות, כמו הצתת רכבים, ריסוס גרפיטי מתסיסים ואף ניסיונות להגיע להתנקשות באישיות בכירה. לאחרונה נתפסו מספר אזרחים ישראליים ששיתפו פעולה ביודעין עם גורמי מודיעין איראניים במטרה לבצע פיגוע על אדמת הארץ.אנחנו נמשיך לראות מפגעים עם פרופיל לא צפוי שהמערכות שלנו לא מזהות מראש (ישראלים, ירדנים, עזתים וכו')
  4. תמיכה של מדינות הציר הגדול – ציר גדול נע לאט יותר, ומסכן הרבה יותר ממדינות הציר הקטן, ולכן פה ההסתברות נמוכה משמעותית, אך עדיין קיימת. יתכן אגב, שהמדינות מצאו דרכים משלהן לתמוך אחת בשניה באופן פחות גלוי. עצם קיום יחסי המסחר בנשק ובמשאבים צריך להדליק לנו נורה אדומה גדולה. רוסיה או סין לא ימהרו לקחת חלק פעיל, הסיכון שלהן גדול מדי, אבל יש הרבה מאוד דברים שהן יכולות לעשות "מתחת לשולחן" כדי להיות משמעותיות בקונפליקט ולא בצורה שהמערב יוכל להתערב. שווה לציין שחלק מהמדינות כמו קוריאה הצפונית ואיראן גם ככה סובלות מסנקציות משמעותיות ואין להן ממש מה להפסיד. עם זאת, המדיניות של רוסיה (שמודגמת היטב בכל הנושא הרדיולוגי) היא להשוות מול ארה"ב בתחומים שמתאים לה, כלומר – האמריקנים מחמשים את ישראל? אז הרוסים יכולים לחמש את איראן.
  5. האיום הרדיולוגי – לרוסיה יש את מלאי הנשק הגרעיני הגדול בעולם. צפון קוריאה וסין, גם הן מדינות גרעיניות. לסין יש יכולת העמסת ראש נפץ אטומי על טילים בליסטיים, קוריאה הצפונית בדרך לשם. איראן, החברה הזוטרה בציר, עובדת על זה והיא היחידה שרק על הסף. הסבירות שמדינה גרעינית בציר הקטן תפעל במישור הזה מול ישראל היא כמובן גבוהה יותר מהסבירות שמדינה מהציר הגדול תעשה זאת, אבל יש עוד כמה משוכות בדרך לנשק גרעיני יעיל. חוץ מהחלק של העשרת האורניום ל-90% צריך גם לפתח פצצה וגם אמצעי לשאת אותה לישראל. אני מניח שהאיראנים עובדים על זה במקביל לפיתוח תכנית הגרעין הידועה שלהם. הם עושים ניסויים במרעומים גרעיניים ומנסים להחיות שוב את ארגון SPND, שבראשו עמד המדען מוחסן פחריזאדה שחוסל ב-2020. מעל כל זה יש לקחת בחשבון את מעטפת ההגנה על ישראל, שמסוגלת ליירט טילים גדולים בעודם באויר. איום הטילים ההיפרסוניים עדיין באויר, למרות שאפילו אחד מהם לא נורה עד כה על ישראל. טילים אלה טסים במהירות של מעל 6000 קמ"ש מסוגלים לשאת ראש חץ גרעיני, אבל הם יקרים כמו מטוס קרב, וניתנים ליירוט כשהם קרובים ליעד. אם האיראנים יתעקשו הם יוכלו בשלב הראשון לירות עלינו חימושים "מלוכלכים", שזה בעצם חימוש קונבנציונלי עם תוספת פסולת גרעינית.
  6. עוד אפשרויות לא קונבנציונליות – מכון ה"מחקר" הסורי CERS עוסק בשיפור הדיוק של חימושים איראניים, אך גם בפיתוח של אמצעי לחימה כימיים. עם כ-20 אלף עובדים ואיראן שמפקחת ולמעשה השתלטה עליו לגמרי, מצטמצם מאוד מרחב השינוע של החימושים ובמקום שיגיעו לציר השיעי מאיראן, הם נבנים ומשודרגים כבר בסוריה. לא מן הנמנע שבאישור איראן יועברו החימושים גם לשימוש חיזבאללה. ישראל מודעת ומפציצה מעת לעת אתרים של המכון הזה במיקומים שונים בסוריה. צריך לקחת בחשבון שחימושים כימיים פשוטים כמו כלור, יכולים להיות בשימוש חיזבאללה והאימפקט שלהם כמו גם בנושא הפצצות המלוכלכות, הוא בעיקר תודעתי עורפי. איראן יודעת ששימוש בנשק לא קונבנציונלי יגרור מתקפה ישראלית חסרת תקדים בכל החזיתות, לכן אני מניח, לא היה שימוש בחימוש מסוג זה עד כה ואולי גם לא יהיה.
  7. הסיוע האמריקני כחרב פיפיות – 3.8 מיליארד דולר בכספי סיוע אנחנו מקבלים מדי שנה, כספים שמייצרים מערכת יחסים הדוקה עם ארה"ב בתחומי הביטחון, כלכה, תרבות, דיפלומטיה, אקדמיה ועוד.. הדבר כמובן משמש כמנוף מדיני וצבאי על אחת כמה וכמה בעיתות מלחמה ודחק. מדינת ישראל אינה מדינת עולם שלישי ואינה זקוקה באופן נואש לסיוע, אבל זה עטין שקשה מאוד להיגמל ממנו.

ומה אנחנו יודעים על עצמנו?

  1. צבא קטן וחכם – בשני העשורים האחרונים הלך הצבא והצטמצם עוד ועוד. כמאמר השיעור הראשון הידוע בניהול: מנהל חדש רוצה להראות שהוא מגדיל את שורת הרווח של העסק. הדרך הכי קלה ומטופשת לעשות את זה היא לחסוך בהוצאות. אז חסכנו בהוצאות, פירקנו יחידות, צמצמנו יכולות. יחד איתנו היריב עשה בדיוק הפוך. בנוסף, באופן עקבי בשני העשורים האחרונים ויתרנו על הייצור ומכרנו לארה"ב. כעת אנחנו מתחרטים, אך הקמת מערכי ייצור חדשים תיקח חודשים ושנים.
  2. כמה אנשים אנחנו בצבא בדיוק – הצבא בנוי בעיקר על כח המילואים. אנחנו המילואימניקים מהווים על הנייר 6% מהאוכלוסיה. למעשה, רק 1.5% מבצעים שירות מילואים פעיל. אלה הנתונים מלפני מלחמת חרבות ברזל. הנה הנתונים העדכניים. חשוב לציין שזו היתה ועודנה שעתן היפה של הנשים בסדיר ובמילואים. אם למישהו היה ספק, אז עכשיו ברורה כשמש תרומתן של הלוחמות, התצפיתניות, טייסות והאנליסטיות של 8200 ולא רק. העולם ואנחנו ראינו כמה אומץ, תושיה וחוזק נפשי יש לחיילות.
  1. ומה לגבי האנשים בעורף – אנחנו אחרי הקורונה, אחרי 5 מערכות בחירות ברצף, אחרי ניסיון מהפיכה משטרית ואחרי אחד 7.10 בו הפסדנו הפסד צורב. רצף האירועים הזה השאירו אותנו מדולדלים במשאבים, הן חומריים והן נפשיים. חלקים נרחבים במדינה שלנו פונו ואזרחים הם פליטים במדינתם. הפילוג בעם הוא בשיא חסר תקדים ואילו האמון של האנשים במערכות הוא בשפל חסר תקדים. זהו אקלים קשוח שגורם לזוגות עם ילדים קטנים ואנשים עם רגישות לרצות לעזוב למדינה אחרת.
    על אבדן הדרך הלאומית ועזיבת הארץ.
  2. ואיך הממשל – הממשלה לא עובדת טוב בכלל. אם נשים בצד את נושא המהפכה המשפטית, את עניין ראש הממשלה והתיקים שלו, השרים עצמם אינם עושים את עבודתם נאמנה. למעשה, הם בעיקר מזיקים. חשבתי לשים כמה דוגמאות, אבל זה בלתי נגמר, אולי אעשה על זה פוסט בנפרד. ולמען הסר ספק – לא רק שזו אינה כתבה בתמה של "רק לא ביבי", אלא שאני גורס שאנחנו לא צריכים לנסות להפיל את הממשלה או להחליפה, אלא רק להתעקש ש"תצא לעבוד". זמן מלחמה הוא באמת זמן לא טוב לחילופי שלטון. ובעיני – האפשרות הכי טובה היא להתעקש עם השלטון הקיים, שיעשו את עבודתם. שאלה טובה היא איך בדיוק עושים את זה, אבל אני לא יודע הכל… אגב, ראיה מדהימה לחוסר היכולת של השרים, היא התערבות רוה"מ בכל נושא שמשרדי הממשלה אמורים לטפל בו וריכוזיות יתר של משרד רוה"מ.

    במהלך השבועות הראשונים של המלחמה שרר כאוס לוגיסטי גדול שהעיב על הפעילות המבצעית הראשונית ואנחנו מצאנו את עצמנו פועלים בשטח, ללא קסדות, ללא שכפ"צים ובהתחלה אפילו ללא נשק. תרומות רבות החלו לזרום לשטח, וביניהן גם מספר הונאות. ציוד מזוייף (ללא תקן), חיילים מתחזים, אפילו אנשי משפחות פשע שבאו לחלק סיגריות ובפועל אספו נשקים ותחמושת.

    בחודשים שעקבו לחודש הראשון של המלחמה הגיעו לעוטף שני סוגים של ביקורי אח"מים: הראשון מתאפיין במבקר אחד או שניים, בדרך כלל אלוף, ח"כ או ח"כ לשעבר, שמגיעים, יושבים איתנו כמה שעות, מקשיבים, נותנים עצה או שתיים והולכים אחרי 4-6 שעות. השני מתאפיין בכעשרה מבקרים, מתוכם 2-3 צלמי סטילס וצלם וידאו, דוברים, יח"צנים ואנשי דיגיטל נמרצים. האישיות הבכירה בד"כ באה לביקור של בין חצי שעה לשעה, מתוכם כ-50% מהזמן מוקדש לצילומים ויח"צ. מעט מאוד ביקורים בכללי. דוגמאות לסוג הראשון: דדי שמחי, איציק מרדכי, נועם תיבון, רפי פרץ, יאיר גולן. מהסוג השני: בני גנץ, עידית סילמן, שלמה קרעי. אני נכחתי אישית ברוב המפגשים האלה ומדווח מיד ראשונה.
  3. דעת הקהל העולמית וההשפעה שלנו עליה – כפועל יוצא של הסעיף הקודם, ההסברה הישראלית בפח. אין מילה טובה יותר. ניתן לזהות זאת בפשטות מתוך כך שהמסבירים הטובים ביותר התפטרו או מעדיפים לעשות את זה בחינם ולא להיות כבולים לכללי משרד התפוצות המג'עג'. גם כאן, לאחר שנסגר בבושת פנים משרד ההסברה של השרה גלית דיסטל, השתלט משרד ראש הממשלה על הפעילות והמשאבים.
צילום מסך מדף "פעילות בעולם" של משרד התפוצות מתאריך 14.10.24 – הדף אומר הכל

אז למה לצפות?

אני בנאדם שלא אוהב לצפות. אני גם לא אוהב תרחישי יחוס. אני מעדיף כאינדבידואל להתכונן לגרוע ביותר ואז "להתאכזב" כשהמציאות פחות דרמטית. אז הנה הגרוע ביותר מבחינתי – מלחמה של כל מדינות הציר הקטן עם ישראל בעצימות גבוהה, אחרי שהתישו אותה בעצימות נמוכה. מדינת ישראל היא קטנה, עם משאבים מוגבלים, עם הון אנושי צבאי קטן ביחס לצבאות האזור. אנחנו לא נוכל לנצח בכח הזרוע ולא נוכל לעמוד במלחמת התשה שתסתיים בקרב גדול. הממשלה שלנו לא מתפקדת היטב, היא גם לא מתפקדת בינוני.

אנחנו נחווה כישלונות טקטיים צבאיים פה ושם, ועצם היותם אירועים בדידים במרחב, ידגיש את המשמעות החברתית-ערכית שלהם ויפגע קשות בחוסן הלאומי. הצלחות של האוייב במרכז הארץ יאופיינו בפגיעה בתשתיות, כזו שתקטין עוד יותר את אמון האנשים במערכת. חשמל של בתי חולים, ניסיונות הרעלת מים והצתת שריפות ביערות.

ירידה הדרגתית בחוזסן הלאומי שנובעת מכמה סיבות:

  1. הקושי הנפשי המצטבר של לחימה בתקופה ארוכה ומתמשכת.
  2. ירידה בכמות אנשי המילואים שיהיו זמינים למשימה ותסכול מהנטל הלא שוויוני.
  3. המשך פגיעות של חימושים במרכזי ערים וירידה באיכות החיים
  4. עליית יוקר המחיה והפגיעה המתמשכת בכלכלה ללא מענה ממשלתי מתאים

אנחנו נראה עוד פיגועים שיבואו מתוך הארץ. ולא יהיה מדובר באירועים ספונטניים מבודדים אלא התוויה איראנית כחלק מהתכנית שלה. הם ינסו אולי לפגוע בסמלי המדינה, הלאומיים או החברתיים, בנין הכנסת, עזריאלי, תחנות רכבת מרכזיות ועיליות ובסיסי צה"ל. כמות החימושים שנותרה בידי חיזבאללה תאפשר המטרת אש על כל שטח מדינת ישראל עם יעילות פוחתת והולכת של כיפת ברזל ושאר אמצעי ההגנה שלנו. זו התפתחות טבעית של שדה הקרב, בה כל צד מבין מה עובד יותר על הצד השני, היכן נקודות התורפה בהגנה שלו וכיצד מפתחים אמצעי נגד. מערכת הלייזר שלנו אמורה לתת מענה טוב לאיומים שכרגע הם חסרי מענה או עם מענה חלקי מאוד, אך זו מערכת שתיכנס לשירות מבצעי רק בחלק השני של 2025 .

רמת הפעילות הממשלתית היא בשפל של כל הזמנים. דבר שישפיע רבות על העתיד הקרוב והרחוק שלנו בשל אינטנסיביות המלחמה. הרשויות המוניציפליות לעומתה, מתפקדות היטב ומתורגלות. אנחנו צפויים לכשלים בנושא תחבורה, תקשורת, חינוך ובריאות. השרים המופקדים על המשרדים האלה לא מתארגנים קדימה. לא חושבים על האפשרויות הגרועות ובאין מילה אחרת טובה יותר, פשוט "מעבירים את הזמן". כבר עכשיו יש עלינו מצור תעופתי דה-פקטו, חיילים לא מצליחים לשנע עצמם לנקודות האיסוף בתחבורה ציבורית .

לא מעט אזרחים עוברים לחיות במדינות אחרות או חושבים על זה. בשנה האחרונה עזבו את הארץ כ-55 אלף איש ועלו ארצה כ-24 אלף. יש לקחת בחשבון שהאנטישמיות בעולם הולכת וגוברת (או שאולי היתה שם תמיד), ולאחרונה מרימה ראש. בתוך המדינה אנחנו נשמע יותר ויותר על אזרחים שמגוייסים לטובת מטרות איראניות ומסוכלים על ידי גופי הביטחון, עד שמתישהו אחד מהם יצליח.

כאנשים פרטיים אני ממליץ להתכונן לחלק הזה כפי שמתכוננים לרעידת אדמה, תוך התחשבות בשלשה עקרונות מנחים:

  • לא לצפות לסיוע מיידי אלא להתכונן להתמודדות לבד עם הסיטואציה עד לפרק זמן של מספר ימים.
  • אפשרות של נתק תקשורתי שיכול לנבוע הן מהפלת תשתיות תקשורת על ידי היריב, הן ממחסור בחשמל זמין, או פשוט חוסר קליטה סלולרית תחת מיגון.
  • מה שלא הכנתי מראש – פשוט לא יהיה.

על מה עלינו ללחוץ?

  1. תכנית לשיקום הכלכלה לטווח הקצר ולטווח הארוך – חובה להניע את הכלכלה ואולי עדיף לחשוב חכם ומהיר במקום הבנאליה של תקופת צנע חדשה. תקציב הביטחון העדכני הוא 117 מיליארד ש"ח (50 מיליארד מעל המתוכנן)
  2. תכנית סיוע קצרת מועד ומיידית לאלה שכרעו תחת הנטל. עסקים, אנשים שקשה להם להתמודד. לא יכול להיות שיש מחסור קריטי במטפלים וחדרי טיפול, ועסקים קטנים ממשיכים להיסגר.
  3. תכנית מדינית – כיצד יראה המזרח התיכון שלנו? – נרצה או לא, לתכנית כזו יש השפעה על הכל. ולהשאיר את כולם בחשיכה זה לא חכם. זה רק משאיר את השליטה בסיטואציה בידי המדינאים.
  4. תכנית מלחמה – כל שר בגזרתו – כיצד לעשות טוב יותר, בפחות כסף ופחות זמן

לאחר מחשבה, אני מגיע למסקנה, שלא טוב ללחוץ לשינוי השלטון. זהו כיוון שגם יעילותו מוטלת בספק והוא גם מהווה פגיעה קשה בעקרונות הדמוקרטיים שלנו. הרי גם כך, עצם ההפיכה המשפטית וביטול ההתנדבות של לא מעט אנשי מילואים מייצרים קושי אמיתי וחוסר אמון שמתגלע בין שני צדדים מרכזיים. בטח לא אקלים טוב להוספת שמן למדורה. מוטב לנו אם כך, להמשיך ללחוץ על השלטון שימלא תפקידו נאמנה ובכך יהיה נאמן לכלל האוכלוסיה ולא רק לסקטור ששלח אותו. כעם, מגיע לנו טוב יותר, ועלינו להתעקש על כך. אני מודע לכך שזה גם אומר להמשיך ללחוץ על עסקת חטופים עם הרכב מקבלי ההחלטות הנוכחי, דבר שאינו קל. אבל אני חש שאין לנו הרבה ברירה נוכח המצב והמשאבים המוגבלים. שווה שנתרכז בהכנות לזמנים קשוחים יותר, שנכין את נפשנו ואת חוסננו, ושנזכור תמיד ש"לכל שבת יש מוצאי שבת". מי שסרח יצטרך לשלם על זה ביותר מ"התפטרות", ומי שהצטיין יצטרך לקבל יותר מטפיחה על השכם. המלחמה הזו היא הזדמנות עבורנו להמציא את הישראלי החדש. לברור את המוץ מן התבן ועל הדרך לתקן שגיאות רבות ואימפוטנציה מממשלתית מרובת דורות. כמות תפוחי האדמה הלוהטים שטיאטאנו במשך השנים אל מתחת לשטיח הציתה אותו, וכעת השטיח בוער.

אפשר לבדוק גם את

עדותו של יותם קפלן – גוזי

רגע לפני הזמבורות והפטישים, לפני הזיקוקים והמטס, לפני שמעבירים ספרה בגיל של המדינה ופותחים את …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *